החלטה בתיק בש"פ 765/13

           זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 21.1.2013, בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.        נגד העורר, יליד שנת 1975, הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים המייחס לו חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ונהיגה ברכב בפזיזות וברשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 23.12.2012 בסמוך לשעה 10:30 בבוקר נהג העורר במונית הנושאת לוחית זיהוי שמספרה 7447025 (להלן: המונית) מכיוון טיילת ארמון הנציב בירושלים לכיוון ג'בל מוכבר. באותה העת עדי תמר, אשר נהג ברכב מסחרי שמספרו 8324950 (להלן: הרכב המסחרי), חיכה בפתח תחנת המשטרה "עוז" (להלן: התחנה) לפתיחת השער החשמלי. כאשר הגיע העורר לאזור פתח התחנה, הוא פנה לפתע שמאלה לכיוון שער התחנה והחל לנסוע לעבר הרכב המסחרי עד שפגע בו חזיתית. מאור אוחנה, שוטר משמר הגבול ששימש כמאבטח בשער התחנה (להלן: מאור), ניגש לעורר על מנת לברר את שאירע והעורר הסתכל עליו, חייך והחל בנסיעה לאחור. מאור צעק לעורר לעצור אך זה התעלם מדבריו והחל בנסיעה לכיוונו של מאור, שעמד כשפניו אל המונית, עד שהמונית פגעה בו בעוצמה בפלג גופו התחתון. בעקבות הפגיעה נהדף מאור לכיוון מבנה בטון שנמצא משמאל לפתח התחנה, ונפל על הרצפה. העורר לא חדל מנסיעתו גם לאחר שהשוטר שמואל טל (להלן: שמואל) שהגיע למקום צעק לו לעצור ובשלב זה החלו מאור, שמואל והשוטרים תומר מונסונגו ושי לוי, שהגיעו אף הם למקום, לירות לכיוון המונית. העורר, שניסה לפנות לכיוון ג'בל מוכבר, איבד שליטה ופגע עם המונית במבני הבטון שנמצאים מימין לפתח התחנה ונעצר. כתוצאה מהפגיעה של המונית במאור נגרמו לו כאבים עזים ושפשוף בברכו השמאלית והוא שוחרר מבית החולים לאחר שברכו נחבשה.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים ובהחלטתו מיום 21.1.2013 נעתר בית המשפט קמא לבקשה. בית המשפט קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס לעורר, בציינו כי העורר הודה בחקירתו מיום האירוע בכך שדרס את מאור באופן מכוון. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת בא-כוח העורר, לפיה אין לסמוך על הודאתו של העורר שכן זו ניתנה בשעה שהיה נתון במצוקה נפשית קשה ומבלי שנועץ בעורך-דין. בית המשפט קבע כי לו היה העורר מבקש לתקן את גרסתו בשלב מאוחר יותר הוא יכול היה לעשות כן והעובדה שהעורר מסרב לפגוש את בא-כוחו מעידה אולי כי הוא אינו רואה מקום לשנות מגרסתו. בית המשפט הוסיף ועמד על עדויותיהם של השוטרים שהיו נוכחים באירוע וכן על עדויותיהם של נהג הרכב המסחרי, של שוטר נוסף שהיה שותף למעצרו של העורר ושל עד ראיה שעבר במקום. נקבע כי מעדויות השוטרים עולה תמונה דומה לזו שתיאר העורר, לפיה הוא לא עצר את רכבו למרות שהתבקש לעשות כן, וכי הוא נסע לאחור, שילב להילוך קדמי ודרס את מאור באופן מכוון. אשר לטענת בא-כוח העורר כי ישנן סתירות בין הגרסאות השונות שהוצגו, קבע בית המשפט כי אין בכך אלא כדי להעיד שכל אחד מהשוטרים ראה את האירוע מזווית ראיה שונה. עוד קבע בית המשפט כי אומנם לא הוצגו צילומים של האירוע אף שאזור פתח התחנה מצולם, אך מתשובת המשיבה עולה כי המצלמות אינן מתעדות את המתרחש אלא מראות את הנעשה במקום "בזמן אמת" בלבד. בית המשפט אף דחה את טענת בא-כוח העורר לפיה השוטרים המעורבים "תופרים" לעורר תיק על מנת להצדיק את היריות שירו לעברו, בקובעו כי טענה זו חסרת בסיס ואינה נתמכת בראיות.

           בית המשפט הוסיף ודן גם במצבו הנפשי של העורר. בהקשר זה טען בא-כוחו של העורר כי הוא סובל מבעיה פסיכיאטרית קשה, כי התנהגותו במהלך מעצרו מוזרה וכי הוא מסרב לפגוש אותו. אביו ובני משפחתו של העורר העידו כי העורר מטופל על ידי פסיכיאטר מאז שנת 1990, וכי לאחר שמחלתו חזרה בשנת 2010 הוא נמנע מליטול את התרופות שניתנו לו. בית המשפט עמד בהחלטתו על חוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו לו בעניינו של העורר בהן צוין, בין השאר, כי העורר אינו מצוי במצב פסיכוטי, כי הוא מבין את הליכי המשפט ומסוגל לשתף פעולה וכי על כן הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין. בהקשר זה ציין בית המשפט כי ככל שיש בכוונת בא-כוח העורר להשיג על האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי - בין בחקירתו הנגדית, בין באמצעות הגשת שאלות הבהרה ובין בהגשת חוות דעת נגדית - יהיה עליו לעשות כן במסגרת ההליך העיקרי ולא במסגרת בקשת המעצר. עוד קבע בית המשפט כי מעשיו של העורר מעידים על מסוכנותו ומכאן שישנה עילה למעצרו ובאשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר נקבע כי מחומר הראיות לכאורה עולה שמעשיו של העורר חמורים, כי הרקע להם אינו ברור בשלב זה, וכי קיים חשש שאם העורר ישוחרר ממעצר הוא ישוב ויבצע מעשים דומים. יתר על כן, בית המשפט ציין כי אם העורר אכן סובל מבעיה נפשית והיא העומדת ברקע מעשיו, הרי שמסוכנותו גבוהה עוד יותר. מטעמים אלה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3.        בערר שהגיש טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו וכן שגה משלא בחן את חלופת המעצר שהוצעה. לטענתו, מסכת הראיות לכאורה שהציגה המשיבה לוקה בפגמים המחלישים במידה ניכרת את האפשרות להוכיח את טענותיה והיה על בית המשפט לבחון את הסתירות, הפרכות וחוסר ההיגיון הפנימי העולים ממנה לדבריו. כך, טוען העורר כי עיון בתעודה הרפואית של שוטר משמר הגבול שנפגע באירוע מגלה כי נגרם לו נזק מזערי שאינו נובע כלל מפגיעה של רכב, והדבר עומד בסתירה לעדויות השוטרים; כי עדי התביעה מסרו גרסאות סותרות ובלתי הגיוניות ביחס לטענה כי הוא ניסה לפגוע בשוטר משמר הגבול; וכי קיימות עדויות של "אנשים אובייקטיביים" שנכחו באירוע שאינן מאשרות את האמור בעדויות השוטרים, אך אנשים אלו לא זומנו כעדי תביעה. כמו כן טוען העורר כי קיימות אינדיקציות בחומר הראיות לכך שהשוטרים אחראים לירי לא מוצדק המנוגד לנהלים בניסיון לפגוע בו ולדבריו היה על המשיבה להציג את ההקלטות שתועדו במצלמות המוצבות בפתח התחנה. עוד נטען כי חומר הראיות לכאורה נשען על הודאה יחידה שנגבתה מהעורר בסמוך לאירוע וכי הוא לא נחקר עוד מאז. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא בהסיקו את מסוכנותו מעצם המעשה המיוחס לו, שגה בקובעו כי רק מעצר יכול להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו ושגה משלא הורה על קבלת תסקיר שירות מבחן טרם קבלת ההחלטה על מעצרו. לטענת העורר, קיימים מקרים בהם נאשמים בעבירות דומות ואף חמורות יותר שוחררו לחלופת מעצר ועל כן לטענתו היה על בית המשפט לבחון את אפשרות שחרורו.

4.        המשיבה טוענת מנגד כי העורר הודה במיוחס לו וכי דבריו בחקירתו מיום האירוע, לפיהם דרס את שוטר משמר הגבול במטרה שזה יירה בו למוות, מפלילים אותו יותר מעדויות כל השוטרים גם יחד. עוד טוענת המשיבה כי אומנם קיימות סתירות מסוימות בין גרסאות השוטרים המעורבים אך לטענתה אין מדובר בהבדלים היורדים לשורש העניין שכן אין מחלוקת בדבר אירוע הפגיעה הראשון וההבדלים בגרסאות מתייחסים לשלב האחרון בלבד שכלל את ניסיון ההימלטות. המשיבה מוסיפה ומפנה לעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה משנת 2006 בעבירה של החזקה ושימוש בסמים וכן הרשעה משנת 1993 בעבירות של יידוי אבנים, חברות בהתאגדות בלתי חוקית והסתה. עוד נטען כי גם אם מצבו הנפשי של העורר אינו יציב אין בכך כדי להשפיע על סוגיית מעצרו שכן הוא כשיר לעמוד לדין וכי כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונה שהוגשה בעניינו, העורר ניסה להערים על בודקיו וסירב לשתף עימם פעולה.

5.        דין הערר להידחות.

           הלכה היא כי בבוחנו את הראיות לכאורה במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט להשתכנע כי אלו מקימות סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות שיוחסו לו ורק אם שוכנע כי קיימות על פני הדברים פרכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות לכאורה, עליו להסיק מכך, כבר באותו שלב, את המסקנות המתבקשות לעניין המעצר (ראו: בש"פ 8303/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (19.10.2007); בש"פ 6289/09 רווח נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (11.8.2009)). במקרה דנן מבוססים האישומים נגד העורר בראש ובראשונה על הדברים שאמר הוא עצמו בחקירתו ביום האירוע, לפיהם לאחר שפגע חזיתית ברכב המסחרי הוא נסע לאחור ואז שב ונסע קדימה ופגע בשוטר שעמד ופניו אליו, ואף שהשוטר צעק לו לעצור הוא המשיך בנסיעה לכיוונו, דרס אותו והפילו (הודעה מיום 23.12.2012, שורות 25-19). העורר הוסיף וציין בחקירתו כי דרס את השוטר משום שרצה שזה יירה בו למוות ודי בדברים אלו כדי לבסס לכאורה את יסודות העבירות המיוחסות לו. גרסה זו שמסר העורר נתמכת בעדויות השוטרים שנטלו חלק באירוע, ובהקשר זה יש לדחות את טענת בא-כוח העורר לפיה קיימות סתירות מהותיות בין גרסאות השוטרים המעורבים. כך, מאור - שוטר משמר הגבול שנפגע באירוע - ציין בחקירתו כי לאחר שהעורר פגע ברכב המסחרי הוא חזר בנסיעה לאחור, שילב להילוך קדמי ונסע לכיוונו עד שפגע בו בעוצמה בפלג גופו התחתון (הודעה מיום 26.12.2012, שורות 11-5 ו-30-24). גם שמואל תיאר בחקירתו כי לאחר ששמע את ההתנגשות בין המונית לרכב המסחרי הוא הגיע למקום וראה את העורר נוסע לאחור, מכוון את המונית לכיוון שוטר משמר הגבול שעמד מולו ואז נוסע לכיוונו של השוטר ופוגע בו (הודעה מיום 23.12.2012, שורות 16-3). תיאור זה עולה גם מעדותו של נהג הרכב המסחרי, עדי תמר, שנכח במקום בזמן האירוע (הודעה מיום 23.12.2012, שורות 17-10). מכל המקובץ נראה כי קיימת במקרה דנן תשתית לכאורית המבססת סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו, זאת בפרט בכל הנוגע לפגיעה במאור, שהיא לב ליבו של האירוע. הסתירות שעליהן הצביע בא-כוח העורר בגירסאות השוטרים אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו ככל שבשלב המעצר עסקינן וכך גם טענתו לעניין חומרת הפציעה שנגרמה למאור. עוד יאמר כי הודעתו של עד הראייה שאליו התייחס העורר בטיעוניו (הודעתו של שאהין זחאיקה מיום 25.12.2012, שורות 43-36) אף היא אינה מועילה לעורר בשלב זה של הערכת הראיות לכאורה ולו מן הטעם שהוא עצמו אינו מכחיש כי ייתכן שהיה עד לחלק מן האירוע בלבד וכן שלא ראה את הפגיעה בשוטר אשר ייתכן שאירעה בשלב מוקדם יותר. אשר לטענת העורר, לפיה קיים תיעוד מצולם של האירוע שלא הוגש כראייה והמוכיח את התנהלותם הפגומה של השוטרים. בהקשר זה לא ראיתי בסיס בשלב זה ובהעדר ראיות לסתור, לסטות מקביעתו של בית המשפט קמא, אשר בחר לאמץ את דברי בא-כוח המשיבה לפיהם המצלמות המוצבות במקום אינן מתעדות בדרך של הקלטה אלא מציגות את הנעשה בזמן אמת בלבד.

6.        הטענה הנוספת שהעלה העורר ולפיה ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו, אף היא דינה להידחות. המעשים המיוחסים לו, אשר למרבה המזל לא הסתיימו בתוצאה קשה יותר, הם חמורים ומלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו. עברו הפלילי של העורר והבעיות הנפשיות שמהן הוא סובל, לטענתו, תומכים אף הם במסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות לציבור גם אם נניח שבעיות אלה, שאינן מגיעות כדי אי-כישרות לעמוד לדין, אכן עומדות ברקע המעשים המיוחסים לו.

           בנסיבות אלה כולן, אין מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר, כפי שקבע בצדק בית המשפט קמא. בשולי הדברים אוסיף עם זאת כי בדיון שהתקיים בפניי ציין בא-כוח העורר כי הקראת כתב האישום קבועה ליום 21.2.2013 וכי צוות ההגנה פועל לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית נגדית. לא למותר לציין כי ככל שבעקבות חוות דעת זו ייווצרו נסיבות חדשות המצדיקות עיון מחדש בהחלטה על מעצרו של העורר, פתוחה הדרך לפנות בבקשה מתאימה אל בית המשפט המחוזי בעניין זה.

           מן הטעמים שפורטו לעיל, הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏כ"ז בשבט התשע"ג (‏7.2.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. אנ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: